הגענו לרב, חיכינו שעות ארוכות, ואני בוכה על הרצפה, ממוטטת.
פתאום אביתר מסתכל עליי ואומר: "אמא, השטן בא לקחת אותי."
ובאותו רגע – הינוקא נכנס. הוא לקח את אביתר ביד, התפלל איתו, בירך אותו וכתב לנו פתק אישי.
בפתק הוא לא רק בירך את אביתר – הוא שאל עליו, עליי, ודאג שאדע שאני לא לבד במסע הזה. באותו רגע הרגשתי שהשמיים נפתחים, שמישהו רואה אותי באמת, ושיש לנו כוח להמשיך להילחם.
מאותו יום ידעתי שהחיים שלנו לא יהיו אותו הדבר – ושיש לי שליחות להעביר את האמונה והתקווה הזו הלאה. ומאז – ניסי ניסים, הגידול כמעט ונעלם.
לפני כמה חודשים – שוב בשורה קשה: שלושה גידולים במוח.
אבל הפעם הייתי אחרת. ישבתי מול הרופאים, חייכתי ואמרתי:
"הילד שלי ייצא מזה." שוב נסענו לינוקא, חיכינו 7 שעות.
כשהוא הגיע – בירך את אביתר, בכה יחד איתנו ונתן לנו כוח.
מאותו רגע יצאנו לדרך חדשה – מסע בניו יורק, תהליך שכולו אמונה, ביטחון וסיעתא דשמיא.